top of page
Post: Blog2 Post

ירח מלא בפרובנס

לפעמים חולפת לי מחשבה בראש - מי את, אישה?

שוב עוזבת הכל, עולה על מטוס, לבד, לארץ זרה.

תחנת רכבת ליעד לא מוכר, נופים חדשים, אנשים אחרים.

בלי היסוס, אני עונה לעצמי: זאת הדרך שלי, הסקרנות האין סופית,

הרצון לחוות, להריח, לטעום, להכיר אנשים חדשים,

להכיר את עצמי, קצת יותר טוב.

את סוניה פגשתי לפני כמה שנים בפריז, כששתינו הרצינו שם בכנס חדשנות.

סוניה דיברה על המסע האישי שלה. על האומץ לעזוב משרה מכובדת בניו יורק, על שחיקה גדולה, על יזמות ועל בחירות שהן כל כך לא במיינסטרים, עד שכל מנהלי החדשנות שהגיעו לכנס זזו בכיסא באי נוחות.

אי אפשר היה להישאר אדישים להרצאה שלה, היא היתה כל כך מעוררת השראה שכשחזרנו לארץ כתבתי לה הודעה וככה נהיינו חברות. חברות למסע.

מאז כשסוניה ממליצה על ספר, פודקאסט או סדנה אני על זה,

וכשסוניה מזמינה אותי לחוויה חדשה, אני באה.


הפעם היא שיתפה שהיא מתחילה במיזם חדש שנקרא re:connect, היא חברה לקים שמגיעה גם היא מעולמות החדשנות (ושווה פוסט בפני עצמה) והן שמו להן למטרה - לקרב נשים אחת אל השנייה, ואל עצמן.

להזכיר לנו את מה שהצלחנו לשכוח בדורות האחרונים, את הכח שבאותנטי, בפראי, וביצרי, את היצירתיות והריקוד, את הצורך לשאול שאלות גדולות, להתפתח ולא לוותר על מי שנועדנו להיות.

את העוצמה שבחיבור בעולם שהוא כל כך בודד.


כמעט יום שלם בדרכים, עייפה, נרגשת והאמת, גם קצת חוששת מהלא ידוע, אבל הנסיעה לכפר coucoron בדרכי עפר קטנות בנופים של פרובנס השכיחו הכל.

הגעתי לבית קסום, מוקף בכרמים מכל עבר, עצי דובדבן, צבעים של סתיו, ומזג אויר מושלם.

יחד איתי הגיעו 8 נשים מעמים ולאומים שונים, גילאים, מבטאים, ותרבויות.

נשים חזקות, מצליחות, יפות מבפנים ומבחוץ.

במשך שלושה ימים הפכנו מזרות גמורות לשבט, כי כאלה אנחנו.

אמנם נולדנו בסרביה, גרמניה, צרפת, ארצות הברית, אנגליה, וישראל,

עברנו מסלול חיים שונה, חלקינו אמהות, חלקינו רווקות, נשואות או גרושות.

עם מסלולי קריירה שונים, שכירות, עצמאיות, אמניות ונשות כספים.

אבל יש ביננו כל כך הרבה מהמשותף, הרבה יותר ממה שנדמה.



הכפר שלנו הוא גלובלי, ולכולנו חלומות דומים. כולנו בוכות כשלוחצים על הכפתורים הנכונים,

אנחנו חולקות את אותם פחדים, דאגות ודילמות. כולנו רוצות להבין למה, להיות יותר מחוברות לאינטואיציה שלנו, כולנו רוצות לדעת. לכל אחת סיפרים משלה, וכל סיפור הוא מראה לכולן.

כולנו בשביל אחת, כולנו אחיות.


בספר רצות עם זאבים (מאת קלריסה פינקולה אסטס) היא כותבת:

״האשה הפראית... כשאשה שומעת את צמד המילים הללו, מתעורר בה זיכרון ישן נושן. הזיכרון של קרבתנו המוחלטת, הבלתי הפיכה ושלא ניתן להתכחש לה לנשי הפראי, יחסים שההזנחה גרמה להם לשקוע בתהום הנשייה, שביות-יתר קבר אותם, שהתרבות המקיפה אותנו הוציאה אל מחוץ לחוק, או שפשוט כבר לא הובנו...״ ״...המלה ״פראית״ אינה משמשת כאן במובנה המודרני והשלילי, שמשמעו ״ללא שליטה״, אלא במובנה המקורי, שמשמעו לחיות חיים טבעיים, שבהם היצור ניחן ביושר מולד ובגבולות בריאים. המילים ״אשה פראית״ מזכירות לנשים מי הן ומה הן. הן יוצרות דימוי המתאר את הכוח שבבסיסן של כל הנקבות. הן מאנישות כח, שנשים אינן מסוגלות לחיות בלעדיו.״ ״הטבע הפראי כולל בתוכו יושר כביר. משמעות הדבר היא לקבוע טריטוריה, למצוא את הלהקה, לשהות בגופנו בתחושת ודאות וגאווה, בלא כל קשר לכישוריו או מגבלותיו של הגוף, לדבר ולפעול בשם עצמינו, להיות מודעות, עירניות, לשאוב מהכוחות הנשיים המולדים של האינטואיציה והחושים, להתאחד עם המחזורים, לגלות למה אנחנו שייכות, לעלות בכבוד, לשמר מודעות רבה ככל שנוכל״.

בשלושה ימים התחברנו לאשה הפראית שבכל אחת ואחת מאיתנו.

עברנו מסע שהיה בו הרבה צחוק, וזמן של ביחד, וגם שקט ולבד.

טיילנו בכפרים הציוריים, בישלנו ביחד אוכל מקומי, טרי וטעים כל כך.

ציירנו, רקדנו לאור ירח מלא, שיתפנו וכתבנו.

נשמנו עמוק, עשינו מדיטציה ויוגה ליד הבריכה, הקשבנו הכלנו וחיבקנו.


שלושה ימים אמנם לא משנים חיים, אבל הם ריפוי. איתחול מערכות, ודלק במנוע כדי להמשיך הלאה. לדייק את עצמינו מתוך השקט שנוצר ומהשכבות שהתקלפו. להתמלא מהחיבוק של החברות החדשות לדרך. להיטען מאור הירח, מהשמש הפרובנסית ומהיופי של הטבע.

החזון של סוניה וקים הוא להקים קהילה, לעשות מפגשים כאלה במקומות שונים בעולם.

ליצור קבוצות מקומיות ומפגשים וירטואלים שיחזיקו את הדבר המיוחד הזה שנוצר ביננו.

הן כבר עובדות על הריטריט הבא שיהיה בפורטוגל בתחילת נובמבר, בדצמבר הן מתכננות להגיע לישראל (!) ואז למקסיקו. מי שרוצה פרטים מוזמנת לקבוע איתן שיחת היכרות כאן.

ובינתיים אני מסניפה עוד קצת את פרובנס, נשארתי לעוד יומיים בחבל ארץ הנהדר הזה, לטעום עוד קצת מהיין, מהגבינות והנופים המושלמים. להינות מהרווח הזה שבין לבין, רגע לפני החזרה לשיגרה.



החלטות שכתבתי לעצמי במחברת בפרובנס:

  • להיות אותנטית כמה שאני יכולה

  • להשמיע את הקול שלי, באמת

  • לאהוב את עצמי קצת יותר

  • לסמוך על האינטואיציה שלי

  • לרקוד! הרבה זמן אני חושבת על זה והגיע הזמן

  • לחיות כמה שיותר קרוב לטבע, ללכת בחוץ יחפה

  • להכניס יותר יציריות לחיים שלי, לברר לעצמי מה זה אומר

  • לזכור לנשום

  • להגיד בכל יום תודה על מה שיש

  • להמשיך בדרך, להמשיך לצבור חוויות

  • להיות מוקפת בשבט של נשים חזקות וחכמות

והנה טעימה מכל הטוב והיפה שהיה לנו שם









141 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Комментарии


bottom of page