לעשות לי דנמרק משלי

אחרי שכתבתי על אושר בדנמרק ועל תרבות העבודה שם התחלתי לחלום שיום אחד תהיה במדינה הקטנה שלנו תהיה שרת wellbeing שתדאג לנו קצת יותר. החלום הולך ומתרחק במציאות בה דברים בסיסיים כמו ביטחון, חינוך, רווחה, זכויות פרט ושוויון נמצאים בסכנה אמיתית.

כשאני מנסה להתעודד מזה שאנחנו כמעט מתקרבים לדנמרק במדד האושר הלאומי (מקום 4 בלתי נתפס) אני מתפקחת ויודעת שזה כל כך בלתי נתפס שבאמת לא כדאי לספור או לספר על זה.

אם מסתכלים למציאות בעיניים, 33 שעות עבודה בשבוע הם חלום רחוק, ואולי עדיף מיסים יותר גבוהים ושקט תעסוקתי מתמשך, אבל יש לנו בהחלט צרות גדולות יותר.

אף על פי כן ועם כל זאת, אני בוחרת להתחיל לעשות לי דנמרק משלי.

בתור התחלה אני בוחרת לטפח לי תרבות פנאי, תחביבים של ממש.

כשאני חושבת על זה -

יש חוגים לילדים, מתנסים ועוד מיליון אופציות. כל הורה גאה ועסוק שולח את הילדים שלו לאינסוף, שלא לומר הרבה יותר מדי חוגים, כדי שיתפתח, לא ישתעמם וגם כי זה מה שכולם עושים.

יש חוגים לגיל השלישי, כי בפנסיה יש זמן. שלישי בשלייקס ומגוון טיולים, מופעי תרבות ופילאטיס בבריכה.

אבל בין לבין, חוץ מחדר כושר, ושיעורי ספורט למיניהם ההיצע מינימלי, כי מן הסתם הביקוש לא קיים.

כולנו עסוקים כל כך!

חוגים הם מקום מצוין לרכוש ידע וכישורים חדשים,

לפתח את היצירתיות ולהיות בפלואו (או זרימה בעברית), לשקוע במשהו בלי לשים לב איך הזמן עובר…

להכיר אנשים חדשים, לטפח קהילה של like minded people שחולקים איתך תחומי עניין.

אולי הזדמנות להכיר אנשים בשכונה או חברות חדשות,

לייצר ק ה י ל ה.

מחקרים שנעשו על אנשים שעברו לעבוד 4 ימים בשבוע הראו שזה בכלל לא טריוויאלי ללמוד מה לעשות בפנאי. התרבות שלנו כל כך מקדשת עשייה, שמי שלא יודע לצרוך פנאי, או חס ושלום, להשתעמם, יכול לשקוע בעצבות, בלבול גדול או דיכאון.

טיפוח פנאי הוא skill שצריך ללמד עובדים כהכנה לשינויים במודלים של עבודה וחיים, ואני מאמינה שזו גם אחריות שלנו על עצמינו, אם אנחנו רוצים חיים יותר בריאים ומאושרים.

כדי ליישם, אני בוחרת לנקד לי את השבוע בדנמרק משלי -

למה?

כי אני זה לא (רק) העבודה שלי,

ואני לא רק אמא,

קולגה,

בת של,

חברה טובה

או כל תיוג אחר שהתרגלתי לחיות.

אני רוצה להוסיף לחיים שלי מימדים חדשים,

לבדוק מה מרחיב לי את הלב,

לטפח את היצירתיות שלי

וללמוד דברים חדשים שיפעילו את האונה הימנית במוח שלי.

מה?

בא לי לגעת בחומר, לגדל גינה במרפסת, אולי לצייר קצת או לכתוב,

בא לי לשחק ולצחוק ואני מרגישה שהמחשבה שלי כל כך מוגבלת בנושא שאני לא מצליחה אפילו לחשוב על רעיונות לאיך (ואשמח לרעיונות!).

מתי?

בשעות שאני ערנית וחיונית.

לא בא לי לחיות בקצוות - מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה כשנגמרו כל המטלות של היום, ואיתם נגמרה האנרגיה שלי, היצירתיות והרצון.

אני רוצה לתעדף את הפנאי שלי.

אולי פעם בשבוע אחרי הצהריים, ביום שישי או באחד הבקרים האחרים (ואז אני אתחיל לעבוד קצת יותר מאוחר אבל אני בטוחה שהעבודה שלי תרוויח מזה ממש!).

אני יודעת שלא כל סוג של עבודה מאפשר את הגמישות.

וגם כשיש ילדים קטנים זה הרבה יותר קשה.

אבל מה שאני יודעת בוודאות זה שבסופו של דבר זה עניין של סדרי עדיפות של זמן וכסף.

אלא אם אני עובדת במשמרות או במסגרת שמחייבת שעת התחלה וסיום מוגדרים, מה שצריך לעניין את המעסיק שלי זו התפוקה והתוצאה.

וכן! אפשר לתכנן את השבוע בצורה כזו שיהיה גם זמן לפגישות צוות ועבודה משותפת וגם זמן לעצמי.

אנחנו חיים רק פעם אחת ומגיע לנו לרצות שהם יהיו יפים וטובים ושמחים ככל שניתן.

ואפילו משהו אחד קטן שנבחר ל glaede שלנו יעשה הבדל גדול ממש.

בתמונה אני יוצרת בסדנה של ענת גפני וזמרן בן עמי - וואבי סאבי של הנפש