אחרי כמה ימים של רוחות שרב וחול, וחום שממש לא שייך לימים של סוף הסתיו ותחילת החורף. ימים שבהם הכל הרגיש לי קצת מאובק, החוץ והפנים והעולם כולו.
סוף סוף הגיעה ההבטחה לגשם.
יום שישי, תשע בבוקר. מוקדם יותר עוד הספקתי לארגן את הבית, להפעיל מכונת כביסה ומדיח, לאפות לחם (קבלו מתכון קל קל, בריא ממש ובאמת טעים!) לשתות קפה, לעשות מדיטציה ולהכין לי שייק ירוק לדרך.
בוויב של ׳מרוצה מעצמי שהספקתי כל כך יפה׳, נועלת בפעם הראשונה העונה נעליים סגורות, לובשת סוודר שחיכה לי בסבלנות בארון, ויוצאת לדרך לסדנת כתיבה בפרדס חנה בהנחיית פיית המילים חגית אלמקייס והמשוררת דור אלה גבע.
הגשם התחיל לרדת כבר בלילה. הכבישים רטובים, הטיפות מטפטפות לי על החלון הקדמי ואני נוסעת, בשקט הזה של הבוקר.
ארבעים דקות אחרי, אני יוצאת מהרכב עם הלחם שלי, צועדת בשביל הכניסה לבית של חגית, מוכנה לחלוק את כל הטוב שמביא איתו הבוקר הזה והגשם, עם עוד 15 נשים שהתאספו להן מכאן ומשם ולכמה שעות יהפכו לחבורה.
שם הסדנה: ׳לכתוב, להתפלל, לאהוב׳ ואני, שאת החלק של ׳לאכול׳ באמת יודעת כבר, שמחה על עוד הזדמנות לתרגל כתיבה אינטואיטיבית ולהתעמק קצת במשמעות של תפילה.
מתחילות בהתכנסות פנימה, מעין מדיטציה קצרה של שקט.
אני שומעת את ציוץ הציפורים ומריחה את ריח האדמה הרטובה והגרניום שגדל פרא מחוץ לחלון. הבקשה להתכנס מחדדת את החושים וההקשבה מתחילה קודם בחוץ ורק אז מאפשרת לצלול פנימה.
בכתיבה אינטואיטיבית חגית מנחה, שואלת שאלה או נותנת משפט פתיחה ואז מבקשת פשוט לכתוב ולכתוב בלי לעצור, בלי להרים את היד, בלי לחשוב, בלי סימני פיסוק, פשוט לכתוב ולכתוב.
הקסם שקורה בכתיבה הוא שגם אם בהתחלה יוצאות מילים מהראש ואפילו רשימות מכולת או מחשבות שמציפות, לאט לאט מתחילות לבוא מילים מהתת מודע, מחלקים הרבה יותר עמוקים בתוכי. מילים מהלב, מילים מהבטן, מהנשמה... חגית מתחילה בבקשה לכתוב מה שלומי הבוקר.
דור מקריאה שיר.
הבנות משתפות קצת במה שהן כתבו לעצמן.
ואז קורה משהו שיחזור על עצמו במשך כל הסדנה -
מישהי מתחילה לבכות, היא מוצפת.
אחרת בוכה כי היא מודאגת.
מישהי כואבת, המון עצב, וקושי שעולה פתאום, ויש גם בכי של התרגשות.
אני מהרהרת לעצמי... מה קורה כאן עכשיו?
יכול להיות שכל הנשים בעולם (או לפחות בארץ) מוצפות ו/או מודאגות ו/או כואבות?
יכול להיות שנדרש רק רגע אחד קטן של עצירה, של כתיבה של הדבר הכי פשוט שיש (לכאורה) - מה שלומי הבוקר?
של שיר שמרעיד לרגע את מיתרי הלב והרגש,
ובום, סכר של רגשות וים של דמעות שמצליחות להישאר אסופות וכלואות בתוכנו בשגרת הריצה שלנו, נפרץ פתאום ויוצא החוצה?
אולי זה המעגל הזה של נשים שהן אמנם זרות אבל הן ביחד, חולקות את הרגע, האוהל האדום שקם לו פתאום מתהומות העבר.
אולי זה מאפשר שחרור של כל מה שאנחנו מדחיקות ומחזיקות ביום יום, בחיים האמיתיים?
כי אנחנו הרי חזקות ומחזיקות על הכתפיים שלנו את הכל ואת כולם.
חגית ממשיכה, ומבקשת שנברר מה זו תפילה עבורנו? ומה הזכרונות שלנו העוסקים בתפילה?
וכותבות וכותבות, ובוכות ובוכות.
ואולי תפילת נשים היא בעצם בכי?
שלוש שעות. חוויה.
קרני שמש שמתחילות לייבש את האדמה.
פרידה והודיה ואני בדרך הביתה.
עכשיו הכל קצת יותר נקי.
האוויר צלול
ואני מרגישה קצת יותר קלילה.
הכתיבה משחררת, התפילה מנקה את הלב.
ועדיין, יש בתוכי חלק שמרגיש קצת מועקה וכבדות ואני חושבת על כל הקושי והכאבים והדאגות של הנשים.
וככה בדרך הביתה, אני מתפללת עוד תפילה אחת קטנה, בשבילן, בשבילנו:
״יהי רצון מלפניך… שגם אם קושי וכאב הם חלק בלתי נפרד מהחיים האלו (כי זו הדרך וזה המסע), מי יתן ונדע לעצור. לעצור בבית, לעצור ביום יום. לנשום, לכתוב, לטפל, לטפח. לדאוג לגוף, לנפש ולרוח שלנו. לדאוג לנו, לפחות כמו שאנחנו יודעות כל כך בהצטיינות לטפל ולתת לכל מי שסביבנו. אמן שנלמד להיות החברות הכי טובות של עצמנו. כאן. עכשיו. אמן שנאהב את עצמנו, ולא רק באיזה יום גשום אחד בסדנת כתיבה בפרדס חנה.״
אני מודה על זה שבחרתי ללמוד משהו חדש ולצאת מאזור הנוחות שלי. לפגוש נשים זרות ולחלוק איתן את הרגע, והכי חשוב, זמן לעצמי - להיות החברה הכי טובה שלי.
כתיבה, בעיקר כשהיא אינטואיטיבית, עושה כמה דברים מאוד חשובים:
מפנה מקום ומנקה רעשים מהראש אל הנייר.
עוזרת לשחרר רגשות תקועים ותסכולים (וידוע שרגשות שלא משתחררים מוצאים בסוף את הדרך לחוליה הכי חלשה בגוף שלנו וככה נולדים כאבים ומחלות).
עושה סדר. פתאום דברים הרבה יותר ברורים לי אחרי שאני כותבת אותם, וגם אם אני לא אקרא שוב את מה שכתבתי, כי לפעמים בכתיבה שכזאת הכתב לא ברור או בורחות לי מילים, זה באמת לא חשוב.
מפילה אסימונים, נותן תשובות לשאלות גדולות. מן התחברות לחכמה הרבה יותר גדולה. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל זה הקסם.
כאן אפשר להירשם לסדנאות הקרובות של חגית - מסע במילים
